רפת "קדם" נמצאת במשואות
יצחק, הרפת מייצרת חלב עבור הכשר תנובה מהדרין, ברפת הזו
הגדילו לעשות והעגלות לא רק מסומנות במספר אלא גם באות "מ", זו פעם
ראשונה שאני רואה גם צריבות של אותיות, אומרים לנו שזה לא כואב, זה בהחלט נראה
"לא כואב".
רפת ככל הרפתות, היונקיה מונה כל כך
הרבה עגלים קטנטנים, תמיד כמו בכל רפת ברגע שהעגלים הקטנים קולטים שמישהו נכנס הם
מתחילים לבכות.
מחפשים אצבעות לינוק מהן ואני שונאת לתת
להם את האצבעות שלי, שונאת להיות שיקרית, לא יצא מהאצבעות חלב ואני לא אמא שלהם,
הם צריכים להיות ליד אמא, לינוק מעטיניה, להרגיש בטוחים לידה, שום דבר.
לבד.
חסרי אונים והמומים.
כל בעלי החיים במשקים מאוד מפוחדים,
לוקח זמן לרכוש את אמונם ולעתים זה לא קורה בכלל, גם אחרי שהם כבר ניגשים,
מרחרחים, מלקקים תזוזה אחת והם נרתעים לאחור בשניה.
העגל הזה לא זז, ליטפתי אותו בראש הוא
אפילו לא ניסה למצוץ לי את האצבעות, הזזתי את האוזן הקטנה המחוררת, הזזתי את תג
המספר וכלום, מותש, כנראה אחרי איזשהוא טיפול רפואי ולבד.
אף אחד לא איתו לשמור עליו, ללטף אותו,
לחזק אותו.
מוצר של תעשיית הבשר.
יחיה- יחיה, לא יחיה- לא יחיה.
הוא בסך הכל גור קטן עוד לא בן שבועיים,
לבד ברפת דוחה, מותש, לבד.
לבד.
בדרך חזרה הביתה עוצרים בתחנת דלק
לשתות, מישהי משלמת על טילון ואומרת "זה נורא יקר, חשבתי 10 ש"ח, 15 גג
אבל...(לא שמעתי את המספר) זה ממש יקר" והסתכלתי עליה בראש שלי רק התינוק הזה
עם הברנולה בצוואר ואמרתי לה שהמחיר הוא באמת יקר, עגל מת, פרה לשחיטה, לא 10 או
15, באמת מחיר יקר בשביל פאקינג טילון.
ותרו על הגרגרנות, עברו לטבעונות, זה
מטורף לבחור בטילון ולא בחיים שלהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה