קיבוץ להב, איך אנשים לכאורה טובים מסוגלים לאכזריות כזאת

אנחנו שואלים את עצמנו איך לאורך ההיסטוריה אנשים עשו מעשי אכזריות איומים. הנה ככה, כשהאכזריות היא בנאלית, היא משהו ש"חייבים" לעשות, כדי להתפרנס, או כדי להתגונן מפני אמיתי או מדומה, אז גם אנשים טובים לכאורה מאבדים לחלוטין את יכולת השיפוט שלהם ומסוגלים לכל מעשה.
זה מה שקורה בקיבוץ להב. 
תיעוד של הנעשה בחזיריה של הקיבוץ.

יום שישי, יום תיעודים קשה יום שריסק אותי נפשית והשאיר אותי משותקת במיטה. ראיתי הרבה זוועות באותו יום - המלטות, הפרדות, גידולים, חליבות. אבל יש דבר אחד שיישאר איתי לנצח - צרחות, צרחות של חזירים.

קיבוץ להב, אחד המקומות הקשים ביותר להיכנס אליו וביום שישי הבנתי למה.

עוד לפני שבכלל נכנסים שומעים את הצרחות, צרחות שאין דרך לתאר במילים.

אני עומדת שם מולם והדבר שחרוט אצלי זה המבט בעיניים שלהם, מבט אנושי שאי אפשר לשכוח.

הגענו לאיזור התינוקות כדי לצלם ואז קלטנו שמגיע רכב וידענו שזה סוף הזמן שלנו, עוד כמה שניות של צילומים ומעיפים אותנו.

הבחור שהגיע התחיל לצעוק שאסור לנו להיות שם, אסור לצלם ואמר "אסור שאנשים יראו מה יש כאן". ממה הם כל כך מפחדים? הגיע המנהל וישר אמר "ביציאה יש שוטר שמחכה לכן". זכינו בליווי צמוד עד היציאה שחלילה לא נצלם עוד, שחלילה לא נחשוף את האמת.

פגשנו את השוטר וכמובן הפרוצדורה הרגילה, הוא מציג תעודה, הוא מבקש תעודה,  קצת בלבולי מוח שאסור ואסור והשתחררנו לגיהנום הבא.

למי שלא יודע תעשיית החזירים היא תעשייה אכזרית ביותר, גם פה האמהות הופכות למכונות המלטה עד שהן מתפרקות ושוחטים אותן, לאורך כל חייהן יעברו מתאי הריון לתאי המלטה עם מינימום יכולת לזוז.

החזירונים הגורים ישהו זמן מינימלי וינקו מהאם ובשלב מאוד מוקדם לחייהם יגזרו להם את הזנב, יעקרו את השיניים כי הם מפתחים קניבליזם בתנאי הצפיפות של החזירייה וכן יסרסו אותם בכדי שלא יהיה לבשר ריח לוואי.

כל הפרקטיקות האלו יבוצעו ללא הרדמה ובהכרה מלאה.

האפשרות היחידה למנוע את הסבל הנורא של החזירים היא פשוט לא לקנות את הגופה שלהם עטופה בניילון נצמד. בעלי חיים אינם מוצר.

אותם בעלי חיים סובלים המון והגיע הזמן לשאול האם עונג של כמה דקות שווה חודשים ושנים של התעללות נפשית ופיזית בלתי פוסקת.