מה קורה בכפר הירוק - זעקה של אמא

פרה שתינוקה נלקח ממנה זועקת מגעגועים וכאב לעברו.
תועד ברפת הכפר הירוק בחודש מרץ 2014.
צילום: לילך לוריא.

A cow cries after her calf was taken from her.

Israel, Hakfar Hayarok, March 2014

נחלבה יותר מדי. פרה מדממת מעטיניה למוות

 פברואר 2015 המציאות ברפת בישראל. משווקת לתנובה ושטראוס.

 החלטתי לעשות מעשה! אחרי כמעט שנתיים של טבעונות אזרתי אומץ ובזכות אסרטיביות של חבר יקר הלכתי לראשונה לרפת. לא ידעתי למה לצפות.

תוך דקות ספורות כל מה ששמעתי עליו הפך למוחשי. ראיתי אותן מתבוססות בחרא, מפוחדות, מסתכלות עליי במבט עצוב ומאשים, החזרתי להן מבט מתנצל ואפילו הצטערתי בפניהן בקול בתקווה שיבינו שאני בצד שלהן.

בעודי עוברת בין מאות הפרות שמסביבי ניצבת מולי פרה פצועה, שלטענת הרפתנים ״נחלבה יתר על המידה ואין מה לעשות עם זה״.

זה קורה כל הזמן ולאף אחד לא אכפת. ה-ל-ם! לא האמנתי למראה עיניי, בהיתי בה המומה, היא גססה ולאחר חצי שעה מתה מוות בייסורים. המוח לא מעכל את מה שהעין רואה. הלב נשבר.

חטפתי כאפת מציאות על אדישות החברה שאנו חיים בה. וכל זה בשביל מה? בשביל הקפה, המעדן, הקוטג׳, הטוסט, הפיצה, השוקולד?! זה נשמע או נראה לכם נורמלי ?

די נמאס לי,  נמאס לי לשמוע תגובות מטומטמות - ״בשר זה טעים״ ״לא יכול בלי חלב״ ״טבעונות זה קשה״ ״אלוהים אמר״ ״גלגל החיים״ וכו׳

נמאס לי לראות את ההערות המתחכמות על הפוסטים שלי, נמאס לי לשבת ליד אנשים שנהנים ״מאוכל״ שנשם. נמאס לי לראות הורים שנותנים לילדים שלהם מעדן שעבורו תינוק נותק מאמא שלו.

לכל מי שחושב לעצמו בלב שטבעונות זה קיצוני אני מזמינה אתכם ליום ״כיף״ (הסעות הלוך ושוב על חשבוני מכל מקום בארץ ברפתות, לולים, מדגרות- להסתכל למציאות בעיניים. לכו תראו סבל אמיתי מהו ולמה התכוון המשורר באמרה ״חיי גיהנום״ (אחר כך אשמח לחוויות) 

המקור

פרה פצועה, דם מהגב ומהעטינים

מוזר שדווקא אחרי תיעוד אין לי מה להגיד.

אני כבר לא יודעת מה לכתוב, אני כבר לא יודעת מה להגיד, אני לא יודעת מה עוד אני צריכה לעשות כדי שתפסיקו, זו האמת.

המאבק לשחרור בעלי חיים משאיר אותי מתוסכלת כמו ששום דבר בעולם לא מתסכל אותי.

אני שואלת את עצמי שוב ושוב, מה עוד? למה זה כ"כ קשה לשכנע אנשים להפסיק לפגוע.

משקי חי הם משקי מוות ויאוש, אני הופכת להיות מומחית למחלות מרוב חומרים שאני קוראת, למה זה קורה, איך לטפל או לא, כשיש שורה תחתונה לכל הסיפור הזה, הם מלכתחילה לא אמורים להיות שם.

לא אמורים לסבול כ"כ.

כ"כ קל להיות טבעוני, כשתשאלו טבעוני על מה הוא מצטער התשובה היחידה תהיה שהוא לא עשה זאת קודם.

הצטרפו היום לאתגר 22+ של אנונימוס ועזבו אותם לנפשם.

הפרה הזו פשוט קרועה מכל הכיוונים, הייתי בטוחה שזה הזנב שנפצע והכל שוחה בדם אבל אז התקרבתי וגיליתי שהגב והעטינים שלה מפוצצים בדם ופציעות.

הדבר היחיד שניחם הוא שהפרות שמרו עליה, לא רצו שאתקרב ולא יעזור כמה אגיד לא באתי לפגוע בכן, הן פוחדות מבני אדם והאמת? יש להן את כל הסיבות בעולם.

"מה הם יודעים - כל המלומדים הללו, כל הפילוסופים הללו - על שכמותך? הם שכנעו את עצמם כי האדם, הנפשע שבכל המינים, הוא נזר הבריאה. כל היצורים האחרים נבראו רק כדי לספק לו מזון, עור, ולסבול ייסורים והשמדה. מבחינתם, כל בני האדם נאצים; עבור בעלי החיים כל יום הוא טרבלינקה"- אמר וצדק יצחק בשביס זינגר.

טל גלבוע מתעדת

סוף מאי 2015

מה קורה בכפר טרומן

צולם הבוקר ברפת כפר טרומן. שני תינוקות מתים, אחד קשור ברגליו, זרוקים בחוץ.

הם נולדו כדי שלאמא שלהם יהיה חלב אם. הם עצמם רק מוצרי לוואי בתהליך ייצור החלב.

כך נראית תעשיית החלב בכל מקום.

25.4.2015

תודה רבה ל- Dekel Laniado על התיעוד.

קירות שקופים כפר טרומן

פרקטיקות בתעשיית המוות - לוחית אף

וולטר כתב שאלה שמסוגלים לגרום לנו להאמין בשטויות מסוגלים לגרום לנו לעשות את הדברים הנתעבים ביותר. האמת הזאת מוחשית בכל סנטימטר בתעשיית המיליארד-מיליארדים של החלב. זו עדות לכוחה האדיר של התעמולה שמצליחה לגרום לאנשים בוגרים ואינטילגנטיים להאמין ששתיית חלב אֵם כל חייהם היא טבעית והכרחית בשבילם, ושמחנות ריכוז והשמדה לחיות זה בסדר גמור, זה ביתי, זה שורשי, זה המפעל הקיבוצי המפואר.

אין גבול להמצאות השטניות בתעשיית בעלי החיים, הקליפ הזה הוא עוד דוגמה קטנה לשטניות של הרפתנים. הרפתן הצמיד לעגל "לוחית אף" כדי למנוע ממנו לינוק מאמא שלו. ברפתות העגלים מופרדים מיד מהאמהות כי אנחנו רוצים לחלוב אותן בשביל עצמנו. לא נותנים לעגלים לינוק אפילו לשניה כי אחר כך  לוקח יותר זמן להרגיל אותם לבקבוק , ובתעשיה אין זמן לעיכובים כאלה, הכל מתוקתק. לכן מנתקים אותם מיד ומעבירים לכלובים.

מסיבה כלשהי הרפתן הזה לא היה יכול להעביר את העגל, לכן הוא הכניס לאף שלו את הלוחית והסביר שהעגל במילא מיועד לכלוב ששם אין שום אמא ובמילא הוא לא יינק, "אז הוא לא צריך את זה יותר".

הוא מספר שהוא הסתבך קצת עם הכנסת הלוחית אז הוא מרח על הקצוות משחה כדי שיחליקו לתוך הנחיריים, ואז חיזק עם הבורג. "הוא לא אוהב את זה. הוא יתרגל, עשינו את זה לעגלים אחרים. יש על הלוחית  זיזים כדי שזה יכאיב לפרה כשהוא יינסה לינוק ממנה והיא תגרש אותו. אני פוחד שאולי זה פוגע בעטינים שלה. אבל בטח לא היו מוכרים את זה אם זה פוגע בעטינים. אז זהו זה, עוד דבר נחמד שעושים ברפת."

בישראל לא בוחלים בלוחיות האלה ויש גם שיטות אחרות,  עגל כרגע נולד, בתוך החרה כרגיל, ברפת הקיבוצית מעברות-העוגן,  ועד שיעבירו אותו לכלוב סוגרים אותו בכלוב מאולתר שחלילה לא יטעם את טעם העטינים, שלא יתרגל. התינוק שוכב בפנים והדבר היחיד שאמא שלו רוצה זה להגיע אליו, ללקק אותו ולנקות אותו, לעזור לו לקום כדי שיינק, זה האינסטינקט הכי חזק שלה אבל היא לא יכולה לעשות כלום, רובצת מבולבלת ליד הכלוב ומסתכלת עליו, מסתכלת אנה ואנה, מסתכלת למצלמה. עוד מעט מישהו יתפנה להעיף אותו משם ותם ונשלם הסיפור שלהם.

זעקה של אמא אל בנה

פרה שתינוקה נלקח ממנה זועקת מגעגועים וכאב לעברו.
תועד ברפת הכפר הירוק בחודש מרץ 2014.
צילום: לילך לוריא.